נושא מאמר זה הוא בחינת סוגיית חרות האדם בטיפול העושה שימוש במשחק. ההתייחסות לנושא נעשית מתוך אנלוגיה של נקודת מבט פרשנית, בין טקסטים טיפוליים לבין טקסטים ספרותיים. ההתמודדות עם הנושא מתבצעת על ידי בחינת סוגיות פילוסופיות ופסיכואנליטית, כאשר במרכז הדיון עומדת מערכת היחסים העשירה בין מטופל, קרי מחבר הטקסט, ובין פרשן, קרי מטפל. שאלת המאמר הינה: מהי חירות האדם המשחק בטיפול? שאלות רלוונטיות נוספות הנן: מהו הקשר בין הבנת טקסט טיפולי לבין כוונת מחברו? האם מודע המחבר/המטופל למלוא המשמעויות של יצירתו, או האם מיטיב הפרשן/מטפל להבינן? האם נושא הטקסט משמעות אחת, ששומה לפענחה או לשחזרה, או שמא משמעויותיו כמספר המטפלים?

​

במאמר זה הנני מנסה לברר אילו תובנות יכולות לצמוח בתחום חירות האדם המשחק בטיפול מתוך השוואה בין משנתו של הפילוסוף גיאורג גאדאמר לבין משנתו של האנליטיקאי דונלד ויניקוט. תהליך ההשוואה יעשה באמצעות מונחיו של פוקו (2002), תוך מתן הסבר לבחירה במונחים אלו כמתודה רלוונטית לבחינת חירויות האדם המשחק.

​

מסקנות המאמר מתייחסות לשלוש נקודות העלולות למנוע חירות: (1) ניסיון להשתמש בביוגרפיה של המטופל כדי לחבר בין טקסטים שהוא מעלה בטיפול; (2) התעלמות ממבנה הטקסט ומהתנאים המאפשרים למטופל להגיע להבנה בכוחות עצמו; (3) ניסיון להגיע להבנה סופית של משמעות הטקסטים של המטופל העולים בטיפול. לבסוף תנתן הגדרה מחודשת של קונספט המשחק בטיפול המתייחסת לחירות האדם המשחק והמרחב המעברי המשחקי יוגדר כמרחב אַלֶתֵאִי (Aletheic).

 

מילות מפתח: חירות, משחק, תרפיה, פסיכואנליזה, הרמנויטיקה

​

​

• לקריאת המאמר:

​

​

​

​

​

​

​

​

​