החיבור שלי למשחק התחיל כמו אצל רובנו: במשחקי תפקידים בגיל הרך. בשנות ה-80, בזמן המשבר הכלכלי הגדול, כשהייתי בן 9, עברנו מגבעתיים לבניין חדש ברחובות. כמו אנשי עסקים רבים, הקבלן שלנו פשט את הרגל במהלך הבניה וחלקו התחתון של הבניין נותר לא גמור. המבנה נשאר כאתר בנייה. לבנים זרוקות, קרשים, גבעות של חול ים, חצאי קירות, חפצים אישיים נטושים של פועלי בניין ושפע חומרי בנייה היו חלק מהנוף המקומי. אתר בנייה נטוש זה היווה קרקע פורייה והרפתקנית עבורנו – ילדי השכונה. ילדותי רוויה בזיכרונות קסומים מתקופה זו בה היינו מתחלקים למחנות אבירים, מתבצרים בקומות הבניין, מכינים מבצרים מאובזרים מחומרי הגלם הרבים, מתחפשים ויוצאים למשימות במטרה לכבוש את הטירה בקומה מעל. אין בי מילים לתאר את תחושת האושר המשכרת והסיפוק העילאי שאחזו בי לאחר כל הרפתקה כזו. גם היום, כשאני מטייל עם ילדיי בשכונה ורואה בית בתהליכי בניה אני מזמין אותם פנימה לסיור בתוך מבוך החדרים וחש כיצד הדמיון ממריא מעצמו ללא שלטתי. אלא שהיום לרוב אני מתעורר בבהלה מכנפי הדמיון מנזיפה של מפקח הבנייה, ומוצא עצמי מגורש בבושת פנים יחד עם ילדיי.

 

בנערותי, הייתי פעיל בבימת הנוער העירונית, מקום ייחודי לפיתוח כישורי משחק, בו השקיעו רבות בנו כשחקנים. מקום שבין היתר, נתן לנו אישור חוקי להעדר מהלימודים לטובת חזרות. בבימת הנוער העלנו הצגות כגון "האביב המתעורר", "מה זאת אהבה" ועוד. הופענו פעמים רבות מול בתי ספר ומול הציבור הרחב. התחושה של הופעה מול קהל, לאחר תהליכים ארוכים ועמוקים, הייתה מעצימה מאוד, מחזקת ומשמעותית. יחד עם זאת, לא הצלחתי לחוות שם על הבמה את תחושת החופש המשכר, הספונטאני והאין סופי אותה חוויתי כילד.

 

בבגרותי גיליתי את המשחק "מבוכים ודרקונים" (השם העממי למשחקי תפקידים), משחק שאפשר עבורי חיבור לאני פנימי. למזלי שוב מצאתי חוף מבטחים, מרחב אידיאלי לביטוי אישי. במשחק המשתתפים יוצרים בעצמם את העלילה תוך כדי התפתחותו של המשחק. העלילה מתמשכת לתוך האין סוף, מפליגה על כנפי הדמיון, ממלאת את התרמיל בחוכמת החיים, את הלב באהבה ואת מיתרי הקול בשירה.

 

כיום אני עובד עם אהבה שלי – עם המשחק, ומאמין באמונה שלמה בכוחות ההעצמה והריפוי שלו. נוכחתי לדעת כי משחק אינו משהו שמתרחש עד שהעבודה הטיפולית נעשית רצינית מדי ואז יש להפסיקו, אלא שבכל עת בה הטיפול מתקיים הוא קשור באופן אמיץ ליסוד המשחק. משחק עבורי הוא הוא התחברות ספונטנית לעצמי, לאוצר המחשבות, הזיכרונות והאסוציאציות שבתוך כל אחד ואחת מאתנו. אני מאמין מעומק ליבי ביכולת הריפוי והצמיחה הגלומות בו.

 

שלכם,
דוב